23:49 – ככל הנראה יש נפגעי חרדה בלבד במתקפה הראשונה על ישובי עמק יזרעאל.
23:31 – מטח קטיושות כבד בשעה זו לראשונה על רמת ישי ועל ישוביי הסביבה – גבעת אלה
שימשית, צומת המוביל ונצרת עילית.
23:13 – למעלה מ-1,200 קטיושות ורקטות נחתו בשטח ישראל מאז החלו האירועים.
23:02 – הנזק לתשתיות בלבנון מוערך מאז תחילת הלחימה מוערך בכ-2.5 מיליארד דולר,
כל העריכו גורמים רישמיים בלבנון.
23:00 – חיל האוויר וחיל הים תוקפים מטרות רבות בשעה זו, בכל לבנון.
22:57 – הלילה יופעל ”הגל השקט“ בחיפה, בתדר 92.7FM.
22:20 – נפילה בשומרה – 15 חיילים נפצעו קל משאיפת עשן עקב דלקה שהתפתחה במקום.
22:19 – סרקוזי, שר הפנים הצרפתי, מביע תמיכה בישראל
20:56 – קצין מודיעין ראשי: לחיזבאללה עוד למעלה מ-10,000 רקטות
20:30 – עלה ל-600 מספר הפצועים הישראלים מאז תחילת האירועים.
19:48 – נשיא צרפת שיראק: יש לפרק את המיליציות החמושות בלבנון. הצהרה זו באה
אחרי הגינוי הצרפתי החריף לישראל בימים האחרונים, כשברקע הדברים -
דרישת חברות ה-G8 לשחרור החטופים ולהפסקת אש לאחריה, מוקדם יותר הערב.
19:45 – מחבל חוסל בכניסה לאביבים
19:40 – מטח על צפת ומירון בשעה זו
19:35 – חיל האוויר ביצע כ-1000 גיחות עד היום
19:20 – חברות ה-G8 קראו לשחרור החיילים החטופים ולהפסקת אש לאחר מכן.
18:55 – הותרו לפרסום שמותיהם של ששת ההרוגים הנוספים מפגיעת הרקטות בחיפה הבוקר.
ההרוגים הם ראובן לוי, תושב קרית אתא, בן 46. דניס לפידוס,
תושב קרית ים, בן 24. שמואל בן שמעון, תושב יקנעם עלית, בן 41.
נסים אלהרר, תושב קרית אתא, בן 43. עשהאל דמתי, תושב קרית ים
בן 39 ודוד פלדמן, תושב קרית ים בן 28.
18:36 – נסראללה בנאומו – ”הציונים המשיכו ולא הבינו את אזהרותינו. הם המשיכו
במתקפותיהם והם תוקפים. היום לא היתה לנו שום ברירה ולכן הפצצנו את חיפה.
אנו יודעים את הסכנה בעיר הזו. לא פגענו במפעלים (הפטרוכימיים – ר“נ),
אם היינו פוגעים במפעלים היה אסון לתושבים. פגענו סביב המפעלים הללו כדי לא
להסלים את העניינים. מתוך אמונה שהנשק שלנו הוא נשק הרתעה. יש כאן צד
שנוהג בשכל. וזה בשונה מהטיפשות הנהוגה במקום אחר. אך זה לא אומר כי כך
זה יישאר. אנו רוצים להגן על עמנו. נפנה לכל דרך אחרת כחלק מההגנה הזו.
אנו נפעל להגנה עצמית בלי שום גבול ובלי שום קו אדום“. נסראללה הדגיש כי
יש מאגר טילים גדול בידיו, שלא נפגע. ”ישראל לא הצליחה לחדור לתוכנו“,
הבהיר.
17:11 – הותרו לפרסום שמותיהם של שניים מההרוגים מפגיעת הרקטה הבוקר בחיפה:
ההרוגים  הם שלומי מנסורה, תושב נהריה בן 35; ורפי חזן, תושב חיפה
בן 30.
17:00 – מתחילת האירועים נפצעו 520 בני אדם ונהרגו 24, בהם 12 אזרחים.
15:30 – שר הביטחון עמיר פרץ: ”מי שפגע בחיפה ישלם מחיר יקר“, ”אנחנו פועלים על
פי קודים מוסריים ביותר“, ”יש לנו צבא שאפשר להיות גאים בו.
14:50 – אהוד יערי אמר בערוץ 2 כי הידיעות על הפגיעה בנסראללה מספיק מוצקות בכדי
שנדווח עליהן, אם כי בהסתייגות.
14:21 – צה“ל מסר היום (ראשון) כי אותר מיקומן של גופות שלושת החיילים בספינת חיל
הים, שנפגעה ביום שישי מטיל של חיזבאללה. יחד עם זאת, החיילים עדיין
מוגדרים  כנעדרים. השרידים הועברו לבדיקה במכון הפתולוגי. שלושת הנעדרים
הם סמל יניב הרשקוביץ, בן 21 מחיפה, רב“ט שי אטיאס, בן 19 מראשון
לציון ורב-סמל ראשון דב שטיינשוס, בן 37 מכרמיאל. בסטי“ל נהרג גם סמ“ר
טל אמגר, בן 21 מאשדוד. הלוויתו תתקיים היום ב-16:00 בחלקה הצבאית
בבית העלמין בעיר.
14:05 – ירי קטיושות נוסף על חיפה- אין נפגעים. ערוץ 10 מדווח כי מערכת הגילוי של
סוללת הפטריוט שהוצבה בעיר היא שמגלה שיגורים ומפעילה את מערכת האזעקה
בחיפה ובישובי הסביבה.
13:53 – סוללת פטריוט נפרסה בצפת.
13:20 – נמל חיפה פונה מאוניות ונסגר לתנועה בעקבות הפגזת האזור.
13:11 – דיווח: הירי לעבר חיפה התבצע מאזור העיר צור – חה“א הפגיז יעדים באזור.
13:10 – שר הביטחון לשעבר מופז: החימוש בטילים שנפלו על חיפה – מקורו בסוריה
12:55 – איומים חריפים של סוריה ואיראן כלפי ישראל מאז הבוקר באשר לאפשרות שישראל
תתקוף בסוריה. שלשום התפרסם דיווח על אולטימאטום בן 72 שעות של ישראל
לסוריה להתערב במצב או שתתוקף.
12:54 – רשת הטלוויזיה אל-ג‘זירה דיווחה כי צוות שלה, שכלל את הכתב אליאס קראם,
נעצר בחיפה על-ידי המשטרה מייד לאחר התקפת הרקטות על העיר.
הצוות נעצר אחרי שהעביר צילומים בשידור חי של הפגיעות במפרץ חיפה.
12:32 – דוברת צה“ל סירבה להכחיש או לאשר את הידיעות שנסראללה נפגע. גורם מדיני
בכיר אומר לערוץ 10 כי נסראללה יסיים את העימות הזה מת, בין אם לפני
הפסקת אש או אחריה.
12:09 – ערוץ 10: איום על ישראל מדמשק: אם תיפגעו בנו – נגיב באופן קשה וכואב
12:00 – פיקוד העורף פרסם קריאה לכל תושבי המדינה מתל-אביב וצפונה לגלות ערנות
11:42 – צה“ל הזהיר את תושבי דרום לבנון ממתקפה על פי דיווח הארץ.
11:15 – שידורי תחנת הטלוויזיה של החיזבאללה נקטעו לעת עתה. ייתכן והושמדה בהפצצה
של חיל האוויר.בחיפה 4 קטיושות נפלו באזור בת גלים.
10:25 – דובר חיזבאללה: שיגרנו 10 טילי רעד 2 ורעד 3 לחיפה. היעד הבא הוא
בתי הזיקוק
10:06 – מטח נוסף אל עבר הקריות בדקות אלו
09:44 – מנכ“ל מד“א מאשר לפחות 8 הרוגים ומספר פצועים קשה.
09:42 – מטח נוסף בדקות אלו לעבר הקריות ומפרץ חיפה
09:39 – מספר ההרוגים לא ברור וכרגע נע בין 6 ל-9 באמצעי התקשורת.
09:32 – ערוץ 10 מדווח כי מניין ההרוגים במטח לעבר חיפה והקריות עלה ל-9
09:30 – 5 הרוגים מפגיעת טיל במוסך ברכבת התחתית בחיפה.
09:25 – אחת הקטיושות פגעה במקום רגיש בחיפה.
09:21 – מנכ“ל מד“א טוען כי ישנם למעלה מ-20 נפגעים בהתקפת הקטיושות בחיפה ועכו.
09:17 – מועצת הבטחון דחתה הלילה פה אחד בקשה של לבנון וקטאר להתערב באירועים
בלבנון.
09:16 – יש נפגעים רבים, ככל הנראה רובם מחרדה
09:14 – מטח הרקטות בין חיפה לעכו נמשך, כולל במפרץ חיפה
09:06 – מטח רקטות באזור חיפה והקריות
08:39 – חיזבאללה מכחיש את הדיווחים על פציעתו של נסראללה
08:34 – דיווח לא מאומת על פציעתו של נסראללה; 4 חיילים נפצעו קל בגבול הצפון
07:10 – אל מנאר מדווחת כי חה“א הפציץ תחנת כוח מדרום לביירות.
07:00 – לילה שקט עבר על גבול הצפון
04:40 – עוד אמירה אנטישמית של נשיא איראן – ”התקיפה הישראלית נגד לבנון רק מוכיחה
שהמשטר הציוני מתנהג כמו היטלר. הוא לא יכול לשרוד ללא דיכוי ואלימות“, אמר,
אחמדינג‘אד (AP).
03:08 – חה“א הפציץ את תחנת אל-מנאר
02:30 – עדכון: קול הנפץ התברר כמכונית שחלונותיה נופצו באירוע פלילי.
02:11 – דיווח על קול נפץ חזק בחיפה – כוחות סורקים את האזור ומחפשים נפילה.
01:58 – CNN: פיצוצים חזקים נשמעים בביירות.
00:48 – רה“מ אולמרט ושר הבטחון פרץ ביקרו הערב בפיקוד הצפון.

כשאלינור הביאה אותך למשפחתנו,

חיבקנו אותך היישר אל ליבנו.

פגשנו בחור חסון עם עיני ילד זוהרות ומחייכות

כשחיוך ענקי וכובש נסוך על פניך.

שולח אימיילים מצחיקים בטירוף,

רוכב על קטנוע, רוצה לעוף…

הכרנו בחור נעים הליכות, עם נשמה חמה

מסור וישר, מתנדב לכל דבר,

תמיד מוכן לעזור ולתרום לכל מטרה.

חבר נאמן וידיד נהדר.

כך, כשנפל הטיל במקום עבודתך

את רובינו אפפה אופטימיות ממהרת ומרגיעה

שלך שלומי שלנו, "שום דבר לא קרה".

מי שמכיר אותך ידע בוודאות

שאתה ברגעים אלה מאוד עסוק ולפאלפון לא יכול לענות

וממש אין לך זמן למות

כי אתה עוזר לכל מי שצריך ובעיקר לפצועים

ואף אחד, אף אחד, לא רצה להאמין שאתה בעצם בין הנפגעים

וחוסר היכולת לקלוט את הדבר הנורא

הותיר אותנו המומים עם חור ענקי בנשמה ובלב

ועובדה קשה זו חותכת וצורבת בכאב.

כי אנו היום נאלצים להיפרד ממך.

אז תגיד לנו שלומיל'ה איך נפרדים מבחור שכמותך?

וממשיכים בשיגרה אחרי לכתך?

איך מקבלים בחדות כזאת את אינותך?

ומרפים מהחיבוק הענקי והגדול שלך?

אתה תמיד תישאר בליבנו

ותלווה את דרכינו.

אז בבקשה, שמור על אימך, על אלינור אשתך

על בנותיך היקרות לוטם ולידר

על אחיותך וגם על כל השאר

כי את הטירוף הזה כנראה שלהפסיק אי אפשר.

מכל בני המשפחה שאוהבים אותך.

תמיד האמנו שמלאכים יש רק בשמים,
לנו היה אחד כאן, אחד ומיוחד רק שלנו!

הילד החייכן עם הזיק השובב בעיניו, גדל וצמח לתפארת וגאוות משפחתו.

כשיחיאל אביו נפטר לפני שנה, הוא נכנס לנעליו והפך להיות הגבר במשפחה, כשהוא מדלג בין אישתו ובנותיו הפעוטות לבין אמו ואחיותיו.
היה עוגן הצלה לאמו נאוה, תמך ועזר לה בשעותיה הקשות וכול משימה עבורה קלה כקשה בוצעה מיד במסירות ונאמנות.
שום דבר לא היה בגדר בלתי אפשרי.

שוקי יקר, נראה שתפקידך כאן תם, ועכשיו אתה הולך למחוזות אחרים ולמשימות חדשות.
לנו יחסרו מאוד החיוך החם והאוהב שלך.
ה"שלום דודה", החיבוקים והנישוקים שבאו תמיד מתוך ומכול הלב.

קיבלנו אותך כפיקדון ל-35 שנה והיום אנו מלווים אותך למנוחת עולמים ומבטיחים שנעשה כל שביכולתנו לעזור ולשמור על אהובייך הכואבים.

הייה שלום חמוד, נוח על משכבך בשלום וינעמו לך רגבי עפרך.
לא נשכח אותך לעולם…

שלומי או שוקי כמו שכולנו קראנו לך, איזה מילים יתארו אותך הכי טוב כדי שנזכור?

היית בשבילנו כמו פזמון של שיר, כזה שרק מספיק לשמוע לרגע כדי שיעלה חיוך על פנינו

וזה מה שאפיין אותך יותר מכול, אותו חיוך ענק שלא מש מפניך והצחוק הרועם שלך ואותה שמחת חיים שאפפה אותך והעניקה לשוהים במחיצתך רגעים של נחת.

דאגות רבות היו לך בראש אבל אף אחת מהן לא היית בשבילך, תמיד בשביל אחרים.

רצת, עבדת, נסעת והזעת בלא תמורה ובלא שכר ולו רק לספק את הסובבים אותך ולדעת שטוב להם.

כן, כזה היית, גם כשכבר העולם הלך עקום עדיין רצית להיות ישר, לאהוב את החיים ולחיות כל רגע ולא לפספס דבר.

היית סמל לנתינה ואהבת חינם, דבר אשר נדיר מאוד כיום וגם זה נלקח עימך.

שלומי, עכשיו כשהלכת השארת את כולנו יתומים והשארת בנו חור עצום של כאב וגעגועים.

אני מקווה שאתה תסתכל עלינו מלמעלה ותחייך אלינו חיוך גדול כי אתה חסר לנו מאוד ואנחנו מתגעגעים.

שלומי מנסורה יהי זכרו ברוך

כל דבר היה לך פשוט כל כך ובצחוק גדול הפכת כל קושי למה בכך.

ילד חזק, חכם, חרוץ, פיקח, פדנט, אפילו את האסון הזה צפית.

חרדת, ידעת ששום דבר לא מתנהל בסדר במדינה, אמרת שאתה לא יודע מה יהיה בעתיד.

אבל תדע, שכל הפוליטיקאים באו לנחם וסימנו לעצמם וי על הנייר, "היינו".

הבת שלך הגדולה שואלת: " סבתא, למה אבא שלי שומר עלי מהשמים?", היא רוצה שתשמור עליה מכאן.

והקטנה שלך שכל כך היית מאושר שהיא דומה לך בצחוק, באושר, בטוב ליבה ובחוזק שלה, קראת לה בצחוק רועם "נינג'ה", תראי אמא איזה ילדה נינג'ה.

עכשיו אלינור תצטרך במקומך להיות גם המלאך הטוב שלהן.

אחרי האסון שנפל עלינו עם אבא שלך, לא ידעת איך לעשות שיהיה לו טוב לשעה, לדקה.

הפכת את בתי החולים, עשית כל מה שרק אפשר שירגיש שהוא מטופל.

בעבודה החזקת בציפורניים כדי שאבא לא ידאג שאתה לא מסודר.

ולי אמרת אחרי מותו, אמא תחזיקי מעמד, בשבילי אמא.

והפכת עולם רק שיהיה בסדר.

מביתך עשית אימפריה.

לכל הבלוק לכל השכנים היית דוגמא לסדר, למשמעת, ליופי.

לכל אחד עזרת בלי שום ציפייה לתמורה.

היית ילד חד פעמי בדור, ילד אימפריה, שעושה כל כך הרבה להורים, לאשה, לילדים, לאחיות לחברים ולחברה כולה.

לנוח – לא הייתה מילה כזאת במילון שלך.

התנדבת 20 שנה במשמר אזרחי, לא כדי לתפוס יחסים אלא כדי לשמור שאנשים לא יעשו בכביש כבשלהם. גם זו לא הייתה מלחמה פשוטה.

בביה"ס, בצבא תמיד מצאת את המישהו שצריך תמיכה, עזרה, עידוד.

המדינה לא ידעה לשמור על אוצר כמוך, והאימפריה שלי נפלה.

עכשיו ילד יפה שלי, אתה בטח נח.

כוחות צה"ל החלו להתקדם לעבר לבנון, ובינתיים חיל האוויר הפציץ מלמעלה, ואז בלי כל הכנה מוקדמת – החלה מלחמת לבנון השנייה…

יום חמישי החלו ליפול קטיושות על נהרייה, שלומי כהרגלו בכל בוקר, בשעה 5:30 נסע לעבודה ואני נשארתי עם הבנות בבית, בתם של חברינו , אור נשארה לישון אצלנו .

שלא כהרגלי, באותו בוקר קמתי מוקדם. יחד עם שלומי, וקפצה עלי רוח הניקיון, ניקיתי ושטפתי את הבית.

ואז לקראת השעה 07:00 בבוקר, לפתע נשמע "בום" עצום, כל כך חזק, שאין צורך לומר שנבהלתי כהוגן, במהירות נכנסתי לממ"ד ששם עדיין ישנו הבנות, יחד איתי הכנסתי את הטלפונים, אוכל, וחטיפים. (באותם רגעים המוח הופך למחשב, מאורגן, שבראש וראשונה, דואג לצרכים העיקריים של הילדים). אחרי הארגון הממוחשב, סגרתי את דלת הממ"ד, והדלקתי טלביזיה. ובו ברגע חייגתי לשלומי. שאלתי אותו מה לעשות? הוא כהרגלו, אדיש…

תירגעי, תישארו בממ"ד ואל תצאו.

אמרתי לו: "אני יוצאת לקריית אתא, להורים שלי".

והוא אמר לי "חכי אל תצאי עדיין, שלא יתפוס אותך בדרך." ובעוד אנו מדברים, באותו רגע נשמע " בום" שהיה חזק מאוד, יותר מהקודם, והבית החל לרעוד, ואז בנסותי להתאפס על עצמי לא לבכות ולהירגע… כי הייתי לגמרי בלחץ. התקשרתי להורי והודעתי לאמי שאני באה אליהם.

וביד אחד התחלתי לארוז, כל שעלה בידי, וביד השנייה התקשרתי לשלומי שוב, והודעתי לו שאני לא נשארת בבית, אני נוסעת להורי.

סיימתי לארגן את התיקים, מלחץ שמתי כל מה שראיתי מול עיני… ארגנתי את הבנות. ובו בזמן דיברתי עם אלי אבא של אור והוא אמר לי שנפל שהטיל נפל ברחוב שלי, ברחוב שבו נהרגה האזרחית הראשונה של המלחמה הנוראה הזאת.

והוא בדרך אלי קבענו שנצא יחד, כדי להימנע מסיכון מיותר תאמנו את היציאה שלנו מהבית.

הכנסתי את הבנות, הכלב קוקר ספנייל ששמו אלפרד לרכב, ויצאנו לכיוון הקריות בחשש רב. בדרך ראינו עשן אש ומשטרה אם עד אז זה עדיין לא היה מובן, אז זה חדר להכרה במלוא העוצמה זהו מצב מלחמה .

הגעתי לבית הורי, ושלומי הגיע אחה"צ מהעבודה. החלטתנו שלעת עתה נשאר אצל הורי עד שהמצב יתבאר. לכן נאלצנו לשוב לנהרייה כדי לארגן ציוד. גייסנו את מעיין אחות של שלומי וחברה יונתן ונסענו לנהרייה.

כשהגנו עבר רכב עם כריזה "יש לכם שעה לצאת מהמקלטים בכדי לקנות אוכל ולחזור למקלטים".

בעודנו מתארגנים, נפלו כמה טילים… וכולנו היינו מודאגים.

סגרנו את הבית, וחוץ מהמטלטלים שלנו לקחנו את "הוספה עם הסירה" של שלומי וחזרנו לקריות.

בערב הודיעה לנו אמו של שלומי שאנו נוסעים איתה לירושלים לבית אירוח כדי שנרגע מכל מה שעבר עלינו.

יום שישי לאחר ששלומי חזר מהעבודה, נסענו אמו של שלומי נאווה, הבנות שלומי ואני לסוף שבוע בירושלים. (כמה יקר יהיה סוף השבוע הזה בדיעבד.)

זה היה סוף שבוע רגוע במלוא מובן המילה, למרות ששלומי היה מאוד עייף, לא ויתרנו יצאנו לטייל, נפגשנו עם אדווה אחותו של שלומי ובעלה טל .

נהנו כל כך, כלל לא רצינו לחזור…

בצאת השבת, הציעה נאווה אמו של שלומי להישאר עוד יום.

אך שלומי מהר לומר לה בצער "אימא יעשו לי בעיות בעבודה אם לא אבוא לעבודה"…

התארגנו, ונסענו לקריות.

בדרך מאחר והיה כבר מאוד מאוחר, הצעתי לשלומי שנישן אצל הורי, ומחר אחרי העבודה נחזור הביתה לנהרייה (מכיוון שנמאס לנו להיות עם תיקים ושקיות).

הרדיו הודיע הודעות שונות, לכל מי שגר בצפון, ואז שמענו "פיקוד העורף מודיע לכל מי שגר בנהרייה כי הוא לא צריך להגיע לעבודתו" שלומי ניסה להשיג את מנהלו הישיר נתן, אך לא הייתה תשובה, התקשרנו לכמה חברים שעובדים עם שלומי אשר גם הם גרים בנהרייה, והם אמרו שגם הם לא יודעים מה לעשות.

הורדנו את חמותי נאווה בביתה, והמשכנו בדרכנו, לבית הוריי שלומי ניסה שוב להתקשר אל מנהלו הישיר נתן, עדיין לא הייתה תשובה. ככה ניסה שלומי עוד מספר פעמים להתקשר אל מנהלו, ואז סוף, סוף תפס אותו.

שלומי שאל אותו האם הוא צריך להגיע מחר.

אז בתשובה שאל אותו מנהלו: "איפה אתה עכשיו"?

ושלומי האיש שלא ידע לשקר או סתם לעגל פינות, ואני לוחשת לו "תגיד שאנחנו בנהרייה" אבל שלומי לא הסכים.

ונתן אמר לו: " שלומי אל תשקר לי.

אם אתה בנהרייה אל תגיע לעבודה, אבל אם אתה בקריות אז תבוא….

שלומי ניתק ואמר לי: "אני חייב ללכת לעבודה, אבל אל תדאגי אני אגיע מהעבודה תהיי מוכנה וניסע הביתה".

ואני הכנתי לו רשימת קניות למלחמה. כך חשבתי נצטרך להיות בבית זמן רב ואולי לא נוכל לצאת לקנות…

ישבנו בסלון ראינו סרט, שתינו קפה, והלכנו לישון.

שלומי קם כהרגלו לקח את ארוחת הבוקר שהכנתי לו מבעוד מועד, העיר אותי כדי שאנעל אחריו את הדלת, ונפרד ממני שלא כהרגלו, בחיבוק ונשיקה למרות שאנו לא נפרדים כך, בדרך כלל כי אני ישנה כאשר הוא יוצא לעבודה.

אני נתתי לו נשיקה קטנה, והוא אמר לי: "מה זה, אלינור תבאי נשיקה!"

(עוד לא התעוררתי, לא צחצחתי שיניים…,) והוא תפס אותי בחיבוק גדול ונתן לי נשיקה גדולה על השפתיים, ועמד עוד רגע ואז יצא אל העבודה….

אני חזרתי למיטה, ושלא כהרגלנו, לא דיברנו בטלפון (דבר שעשינו בדרך כלל).

בסביבות השעה 09:00 בבוקר החלו האזעקות לצווח, ואז שמענו "בומים " חזקים מאוד. החלטנו שנכנס למטבח כי זהו החדר הכי פנימי בבית הורי.

אחת השכנות ירדה כשהיא מבוהלת, כשכולה רועדת…

וביקשה שנרד איתה למקלט. לאחר ששמענו את הנפילות הבאות, ירדנו למקלט.

ושם התברר לנו כי הטיל שנפל, נפל במוסך הרכבת.

כמובן שבו ברגע ניסתי להשיג את שלומי, השארתי לו הודעה אחרי הודעה.. ואני לא הייתי היחידה, … הטלפונים מכל הקרובים החלו לזרום ללא הרף…

"שמעת משלומי"? "השגתם אותו"…. "דיברת עם שלומי"?…

אנשים החלו להגיע… עד 13:00 לערך המשכנו להתקשר אל שלומי, מאחר ובמקלט לא הייתה קליטה, ונוסף לכל הצרות הקווים נפלו. יצאתי מחוץ למקלט, כשביד אחת החזקתי את לידר, וביד שנייה את לוטם . הבנות היו מבוהלות, הם כנראה החלו לחוש, פרט למהומה שהייתה בעקבות נפילות הטילים, הם חשו את המתרחש בתוכי, ובתוך כל הסובבים..

ובינתיים כל המשפחה שלי כל מי שאני מכירה מנסה להשיג את בעלי, והוא לא עונה ….

וכפי שהכרתי את שלומי, וזה מה שהחזיק אותי בזמן זה בשפיות, אני פשוט האמנתי שהוא עוזר לאנשים שנפגעו…

בתוך תוכי בכלל לא הרשתי לעצמי לחשוב שהוא נפגע, מבחינתי הוא מוכרח היה להיות בחיים, הוא צריך לחזור הביתה, אנחנו תכננו לעשות דברים רבים כל כך, וכו'…

אך לאט, לאט החלו להתברר התמונות הנוראיות, וככל שהשתיקה הייתה רועמת כך גבר החשש, ואז התחלנו להתקשר

לבתי החולים, ואף הם לא ידעו עדיין בברור, מה המצב.

וכשהגענו לבית חולים רמב"ם אמרו לנו שכל רשימות הפצועים אצלם.

לאחר מכן עלינו הביתה והמשכנו עם הטלפונים, אז התחלתי להרגיש לא טוב, הייתה לי מועקה נוראית בחזה, וכבר לא הרגשתי את התקווה שאפפה אותי קודם, והבנתי שמשהו נורא קרה, כי אחרת אין הסבר לשתיקה הרועמת הזאת.

נפלה עלי מועקה נוראית… וחשש החל לכרסם בליבי, כל כך פחדתי לחשוב, וכל הזמן אמרתי לעצמי, שאולי… ואולי…

בניסיון נואש לדחות את הקץ הנורא מכל…

אימא שלי אמרה לי שאני חייבת לנסוע לבית חולים לדעת מה קורה .

מאחר ולא הכנסתי דבר לפי כל הבוקר, הכינה לי אימי לחמנייה בתקווה שאוכל אותה בדרך, כן גם היא עדיין לא רצתה לקלוט שבעצם הנורא מכל כבר קרה. אבא שלי ואני נסענו לכיוון בית חולים רמב"ם, בדרך אמי התקשרה אלינו ואמרה לאבי: "אני לא שומעת אותך טוב תרים את הפלפון!". אבי שהבין כנראה, הרים את הפלפון. אימי ספרה לו בלחש כי: "הגרוע מכל קרה, מעיין (אחותו של שלומי) התקשרה ואמרה לי".

ברגע זה חוויתי לראשונה בחיי מה אומר הביטוי "פנים נופלות" אבי היה חיוור כסיד, שאלתי אותו.: "מה קרה"? הוא אמר "שום דבר, לא שמעתי אותה טוב"….

הגענו לבית חולים רמב"ם היה שילוט לאן להגיע. אנשי הביטחון לא הסכימו שנכנס עם הרכב. לכן אבי נאלץ להוריד אותי בשער ולהחנות את מכוניתו בחניית בית החולים בחוץ.

עמדתי וחיכיתי לאבי מרוטת עצבים, אך חששתי להיכנס לבד, גופי היה כבד מנשוא, הרגשתי את נשימותיי הכואבות.

לעיני נתגלה מחזה קשה. משפחה שאיבדה את בנה, אחיו התעלף והאימא התייפחה בצרחות שבר, העובדים הסוציאליים מנסים להרגיע אותם, ולצדם, משפחה נוספת עומדת בוכה וצועקת ולא רוצה לעקל.

ואני עומדת באמצע מחכה לאבי במתח נוראי, ומתפללת בתוכי שיגידו לי משהו אחר,שיגידו שהוא פצוע, אבל בבקשה שלא יגידו לי שהוא נהרג….אבי הגיע, האיש שבדרך כלל רגליו קלות כצבי, הלך בכבדות מהוססת, כל צעד שלו הרגיש לי שעה, נכנסנו יחד לכיוון הבניין שעליו הוצב שילוט: נפגעי המלחמה. לקרובי הנפגעים.

הגיעה אלינו עובדת סוציאלית ושאלה אותנו "מה השם"? אמרנו: "שלומי מנסורה" ובו ברגע התייצבו לצדנו עוד שתי עובדות סוציאליות, ורופא. הכניסו אותנו לחדר, מן משרד כזה. הושיבו אותי על כסא, ושאלו: "את רוצה מים?

אמרתי "לא, אני רוצה כבר שתגידו לי מה קרה."

אז הם אמרו: "אנחנו מצטערים" !

באותה שנייה הרגשתי שהידיים שלי פשוט רדומות מהמרפק ועד לכפות הידיים ואני לא מרגישה אותם. פרצתי בבכי, ואמרתי לאבא שלי: "מה אני אעשה עכשיו"?

אבי הסגור, חיבק אותי אליו, הוא חרק את שיניו.

ועזר לי לצאת מהחדר.

הרופא נתן לי כדור הרגעה וכוס מים, הכנסתי לפי באופן אוטומטי.

אמרתי לאבי: "אני רוצה לחזור לבנות."

אבי השאיר אותי עם אחת העובדות הסוציאליות, בזמן שהלך להביא את המכונית.

שאלתי אותה: "יש לי שתי בנות קטנות מה אני אומרת להן"?

היא שאלה לגילן,

אמרתי: "לוטם, בת שלוש וחצי, ולידר בת שנה וחצי".

אז אמרה: "לקטנה אין מה להגיד, ולגדולה את יכולה לומר הכל".

אבי הגיע, נסענו הביתה כבר הייתי בהשפעת הכדור והרגשתי כמו רובוט שתכנתו למשימה מסוימת, נכנסתי לבית הורי .

הבית המה אנשים, לא ראיתי פרצופים רק צליליות של דמויות .

ידעתי שאני צריכה להגיעה ללוטם, וישר ניגשתי אליה, הושבתי אותה על המיטה וסיפרתי: "אבא שלנו גיבור מלחמה, היום נסראללה האיש הרע זרק בומים לעבודה של אבא ברכבת ואבא נהרג. ועכשיו אבא עלה לשמיים" .

והיא הילדה שלי בכתה ושאלה שאלות תמימות "אבא לא יחזור יותר? למה אלוהים לקח לנו אותו?

לא ידעתי לענות לה… רגעים אלו הרגישו כעמוד אש שורף…

מה אומרים לילדה בת שלוש שבבוקר אבא נתן נשיקת פרידה

ועכשיו הוא איננו יותר?

בכינו יחד …

כל אותו היום הכל עבר עלי בהילוך איטי, ניסתי לטפל בבנות, ניסתי לעקל… ניסתי…

בערב הגיעה מעיין אחותו של שלומי, וטל בעלה של אדווה, הם הביאו את הרכב שלנו, ואת כל הדברים שהיה על שלומי, בבוקר נורא זה.

היה לי קשה, בכיתי ובכיתי וכל הזמן חיכתי לדמותו שתיכנס וחבק אותי, ושיגיד אני אשמור עליך… כפי שעשה תמיד.

עשינו סידורים להלוויה, קבענו שהוא יקבר בבית העלמין בחוגלה, לצד אביו… תחת עץ.

מושב חוגלה היה עבור שלומי מקום קסום שם בילה בילדותו את החופשות אצל הסבים שלו, מקום שקט ופסטורלי, עם ציוץ של ציפורים.

ללוויה הגיעו המון אנשים, מכל קצבות הארץ.

אנשים זרים היו שבורים כאילו איבדו את בנם היחיד…

חברים עמדו בעיניים אדומות, ודמעות מטשטשות ואת הראיה מקהות…

ואנחנו המשפחה – נקרענו קריעה… רואים לא רואים, בין דמעה לדמעה עת נפרדו משלומי שלנו.

הספדים נאמרו, על מי האיש, ומה הוא היה. ביגון וכאב…

נותרנו עומדים עד רדת הליל בין שקיעת החמה לשקיעה של הלב.

בשבעה, נאלצנו להתמודד לא רק עם צער הפרידה אלא עם המלחמה אשר המשיכה ללא הפוגה, והאזעקות הצורחות…

אך המנחמים לא הפסיקו לבוא… מדברים, מספרים, מזכירים.

בין אזעקה לנפילת טיל, ישבו אנשים ודיברו על "שלומי האיש

שהיה".

וכפי שקוראת לו אמו נאווה "ילד אימפריה"!

שהלך מאתנו באמצע החיים, בדמי ימיו.

בשבילנו המלחמה לא נגמרה, עכשיו אנו מנסות לבנות שיגרה.

שלושתנו מתמודדות עם האובדן הגדול והנורא כי איבדנו לתמיד את ראש המשפחה.

המשטרה מדווחת על שמונה הרוגים ועשרות פצועים, חמישה מהם באורח קשה, במתקפה קשה של החיזבאללה על חיפה והקריות, עכו, נהריה וראש-הנקרה. ההרוגים – במוסך רכבת ישראל בעיר התחתית. בחיפה נשמעה אזעקה, והתושבים נקראים לרדת למקלטים. שיבושים בקליטה הסלולרית ובמערכת הטלפונים

אחיה ראב"ד

פורסם: 16.07.06, 09:10

מטח קטיושות על חיפה, מהקשים ביותר בתולדות ישראל: המשטרה דיווחה הבוקר (יום א') על שמונה הרוגים מפגיעה ישירה של קטיושה במוסך רכבת ישראל בחוף שמן בחיפה. אנשי מד"א טיפלו בעשרות נפגעים ופינה אותם לבתי החולים בעיר.

הפגיעה הקשה ביותר הייתה במחלקת שיפוץ הקרונות במוסך הרכבת. טיל אחד פגע פגיעה ישירה בבניין וחדר לתוכו וכתוצאה מכך נהרגו שמונה עובדים, נפצעו 23 אנשים, שישה מהם במצב קשה ושלושה קל. הפצועים פונו אל בתי החולים רמב"ם ובני ציון. דובר שירותי הכבאות מסר כי במקום התפתחה שריפה, אולם היא כובתה.

יחזקאל פרקש, קמב"ץ זק"א-צפון שנכח בחוף שמן, דיווח דקות לאחר נפילת הרקטות על מחזה קשה: "יש הרס רב בזירה, אני נמצא במוסך הרכבת, מבנה שספג פגיעה ישירה". אופיר, תושב חיפה, סיפר: "אני רואה פגיעה במחסני רכבת בעיר התחתית, במסילת הרכבת. היו ארבע פגיעות והעשן מתפזר. החיזבאללה כיוון כנראה לבתי הזיקוק". קרן מחיפה סיפרה: "שמענו נפילה מכיוון המפרץ ואחר-כך בנמל".

אלעד שבבו מחיפה סיפר ל-ynet: "הפגיעה היא במחסני הרכבת בחוף שמן. הפגיעה השניה הייתה במפרץ, מול בתי הזיקוק. לא היו צפירות לפני המטח הראשון. היה מטח של כחמש נפילות ואז היו צפירות. מייד אחר כך נפלו עוד מספר רקטות. כעת יש כוחות הצלה גדולים במקום.

נפילה בגודל טבעי. חיפה תחת מתקפה (צילום: אורן יהודה)

יהודה אורן מקריית ים, סיפר כי ישב בחוף הים בזמן הנפילה: "הרקטה הראשונה פגעה כחצי קילומטר ממני. היא נפלה לתוך המים, בין הנמל לאוניות. מייד אחר כך התחיל פתאום מטח שלם. היו רעשים חזקים. כחמישה פיצוצים. היו עוד כמה אנשים על החוף. הם הסתכלו על הראשון שנפל בשאננות. כשנפלו האחרים כולם רצו למכוניות בבהלה".

עדי ראייה דיווחו כי חילוץ הפצועים לבתי החולים התעכב מאחר שבשל נפילת הקטיושות יצאו נהגים מרכביהם, השאירו אותם על הכביש בציר המוביל לבית החולים רמב"ם ונמלטו למקום מבטחים.

הצפירה באזור חיפה נשמעה סמוך ל-9:00 עקב נפילת מעל 10 רקטות מסוג רעד 2 ורעד 3 ותושבי העיר נקראו לרדת למקלטים. כוחות הביטחון דיווחו על לפחות שבע נפילות של קטיושה באזור חיפה; חלק מן הקטיושות, מסר גורם משטרתי בכיר, נחתו גם באזור בית הספר הטכני של חיל האוויר במפרץ חיפה. המטחים נחתו גם בנהריה, קרית ביאליק (צ'ק פוסט), עכו ואזור ראש הנקרה; לא היו נפגעים באזורים אלו. אחרי כחצי שעה נשמעה שוב הצפירה בחיפה ודווח על נפילות באזור המפרץ. שעה קלה לאחר המטחים הראשונים נשמעו שוב ארבעה הדי פיצוצים בעיר חיפה. במערכת הביטחון מעריכים כי מדובר ברקטות שנפלו לים.

באוניברסיטת חיפה הופסקו הבחינות והפעילויות האקדמיות ברחבי הקמפוס. כל הסטודנטים והמרצים הורדו למקלטים. דוברות האוניברסיטה מסרה כי חלה הוראה חד משמעית לרדת למקלטים וקשר עם סטודנטים רבים נותק בשל המצב.

הפגיעה בחיפה (צילום: אלעדיסימו)

בעקבות הירי הבוקר הורה פיקוד העורף לתושבי חיפה, הקריות, עכו, טירת הכרמל, נשר, ובכל מקום שבו נשמעה צפירה – להיכנס לחדרי ביטחון ולחדרים פנימיים. פיקוד העורף קרא גם לתושבים מדרום לחיפה לגלות ערנות למקרה שתושמע צפירה באזוריהם. במקביל, הופסקה פעילותם של כל קווי רכבת ישראל מצפון לבנימינה.

משטרת חיפה קיבלה כבר אמש מגורמים ביטחוניים את דבר אפשרות לפגיעת קטיושות בעיר וזאת גם הסיבה שבשעת לילה מאוחרת הפך פיקוד העורף את החלטתה של עיריית חיפה לפתוח את הקייטנות.

ראש עיריית חיפה יונה יהב אמר ל-ynet: "זהו יום קשה מאוד. זאת פתיחה מאוד עצובה של השבוע החדש. אנחנו נמצאים במוסך הרכבת שקיבל פגיעה ישירה. היו פגיעות קשות בנפש, העיר כולה התבקשה להיכנס למרחבים מוגנים. סיירתי במרחבי העיר, היא ריקה מאדם וטוב שכך. מבעוד מועד ביטלנו את הקייטנות וביקשתי את הילדים להישאר במרחבים מוגנים. העובדה שכל גורמי העירייה התאמנו משרה ביטחון שאנו מבקשים להקרין על התושבים. אנחנו מבקשים להימנע מפאניקה. הורינו לפנות את חוף הים שהיה דליל על מנת למנוע התגודדות ואנו ממשיכים לבקש מהקהל לשמור על קור רוח".

הנפילות במפרץ (צילום: אלעדיסימו)

יותר מ-700 רקטות וקטיושות נורו מאז תחילת הלחימה בגבול הצפון, ובצה"ל לא פסלו אפשרות שהרקטות יגיעו גם דרומית לחיפה. "האזורים שמדרום לחיפה יקבלו התרעה מוקדמת בדמות צפירה", הסביר אמש (שבת) אלוף פיקוד העורף, יצחק גרשון את ההיערכות למקרה שבו גם אזור המרכז יספוג רקטות. "כשזו תישמע, תהיה להם לפחות דקה להיכנס לקומות תחתונות, לחדרי ביטחון. הדבר יצמצם באופן משמעותי את היכולת לפגוע בגוף ובנפש".

הנחיות פיקוד העורף: "להישאר במקלטים"

פיקוד העורף הנחה את תושבי קו העימות הצפוני להישאר גם הלילה במקלטים. כמו כן קרא שלא לצאת הבוקר למקומות העבודה, לא לקיים התקהלויות ובכללן קייטנות ופעילויות מרוכזות לילדים. עוד נמסר כי יציאה לרכישת מוצרים חיוניים תתבצע לפי הנחיות אשר ינתנו בשעות הבוקר.

תושבי הישובים מצפון לכביש עכו-עמיעד והערים כרמיאל וטבריה, נדרשים לשהות בחדרי ביטחון או בחדר פנימי בבית. גם באזור הזה אין לקיים התקהלויות. ניתן לצאת לעבודה בתנאי שמקום העבודה נמצא בתוך מבנה סגור. במהלך היממה האחרונה נורו יותר מ-100 קטיושות לעבר יישובי הצפון. התושבים שהו במהלך השבת כולה במקלטים. אתמול אחר הצהריים היתה זו טבריה שהצטרפה ליישובים מוכי הירי, אך לא רק שם פגעו הרקטות.

לאחר ארבעה חודשי ירח הדבש שלנו, חליתי (כך חשבתי בוירוס), עשיתי בדיקות דם מאחר והייתי מאוד חלשה וכשהתקשרתי לקבל את תוצאות הבדיקות, אמרה לי הלבורנטית : "מזל טוב, את בהריון" הייתי בהלם מוחלט, והתקשתי לעקל, ושוב שאלתי אותה האם את בטוחה?, נתתי שוב את מספר הבדיקה כדי שתאמת את התושבות. והיא בשלה , כן את בהריון. עזבתי את העבודה ומיהרתי לביתנו, שלומי שעבד לילה וישן באותה עת, היה מבולבל ולא האמין, "אמר: מה, על מה את מדברת?, ואו מה את אומרת", וכמובן ששמח מאוד על כך.

בשנת 2003 נולדה בתנו הבכורה לוטם!

לוטם שלנו היא הקסם המופלא, שקרה לנו, (כן אני בטוחה שלכל משפחה שנולד הילד הראשון זאת התחושה) אך בשבילנו בתחושה שלנו אנחנו זכינו במתנה עילאית…. משהו ענקי ועצום, לשלומי היא הייתה התגלמות האור הוא גונן עליה מכל דבר ושמר עליה מכל משמר. מערכת היחסים שלהם נבנתה כך שהיא הייתה הנסיכה שלו, והיא פתחה את תאבונו לעוד ילד… למרות שלא עבדתי, וככל משפחה צעירה שזקוקה לשתי משכורות כדי לשרוד את המציאות בישראל, כעבור שנה וחצי שלומי החליט שהוא רוצה עוד ילד, זה היה לו מאוד ברור שכך צריך להיות. בהתחלה מאוד התנגדתי,

אך בסופו של דבר לאחר שכנועים רבים הסכמתי, ונכנסתי להריון מהר מציפיותיי לשמחתו הרבה של שלומי, בתחילת ההריון חשבתי שזהו בן, כי הרגשתי אחרת ואיך שהוא כל הסימנים כוונו אחרת, ואודות לעידן העכשווי ולאולטרסאונד, התברר שיש לנו בת נוספת, שלומי שמח כל כך בשבילו זה היה ברור מאליו שכך צריך להיות. כל ההריון הלחיצו אותנו הרופאים וגררו אותנו לבדיקות, בשל העובדה שהתינוקת קטנה מדי.

לידר נולדה ב2005 ואכן היא ילדה קטנה , אך מיוחדת במינה, מן "טום בויי" שלומי קרא לה נינג'ה… (ותמיד אמר כי היא מזכירה לו את עצמו…)

הוא ראה את עצמו דרכה. לידר מלאה את הבית בשמחה בשובבות שלה, היא גרמה לשלומי לשמחה ולחיוכים…לצערנו באותה שנה חלה אביו של שלומי, יחיאל בסרטן ושלומי נקרע לגזרים, הוא לא נח ולא נרגע, בכל דרך הוא ניסה לעזור לאביו, ולכל בני המשפחה כמובן. אך הטיפולים לא הואילו… אחותו של שלומי אדוה היא רופאה בבית חולים בירושלים, מאחר והרופאים בבית החולים בחיפה, אמרו שאין מה לעשות העבירו את אביו לבית חולים בירושלים, שלומי נסע לשם בכל הזדמנות שרק התאפשרה לו, כל שישי שבת. הוא תימרן בין העבודה התובענית לבין חיי המשפחה, ולבין אביו בבית החולים. ולמרות שיום אחד הוא עבר תאונת דרכים קשה, וניצל בנס, לא חדל לרגע, שום דבר לא עצר אותו..

בתקופה זו הוא היה כל כך עייף, וקרוע לכל הכיוונים, הוא ניסה כל כך לרצות את אביו, לגרום לו אושר, להעלות על פניו ולו רק חיוך קטן אחד, בתופת הכאבים אשר עבר, הוא פינק אותו…. וניסה להגשים כל משאל לב שלו. אך לצערנו, אביו נפטר.

ומאותו היום הרגשתי איך כבתה הלהבה שהציתה את עינו וכיבתה איתה את השמחה הפנימית שהייתה בתוכו,… הוא כבר היה יותר עצור, והחיוך התמידי היה כבוי, הוא היה כל כך עצוב, שבחר לסמל את האבל שלו בלגדל שער, וזקן.

לא שינה מה חושבים האנשים על כך, זה היה משהו שבא לו מבפנים והיה חשוב לו ביותר. ואי אפשר היה להזיז אותו מכך…

שלומי הקדיש את שנת האבל על אביו, לדברים הכרחיים, כמו טיפול בבית, עזרה לאמו, וכל מיני סידורים הכרחיים, ובעיקר צבר שעות שינה. הטיולים המועטים שיצאנו גרמו לו אושר, וגעגועים.

שלומי שהיה ילד טבע, אהב את הבלויים באוויר הצח, וככל שנתן לו כוחו הוא יזם טיולים אלו… תמיד חשב, שיבוא יום ונעשה דברים מיוחדים יותר נרבה לטייל, נראה לבנות את יופייה של הארץ…

ובעיקר חיכה שתסתיים שנת האבל כדי שניסע לנופש…

כי הרי ידענו מזה זמן רב כי אנו רוצים להתחתן, והכל הוביל לקראת כך. אבל שלומי שלי דגל בשיטה העניינית, מה לעשות הוא לא היה בדיוק רומנטיקן מובהק ולא שאל אותי, את השאלה המתבקשת: "האם תינשאי לי".

ערב קסום אחד, שלומי אסף אותי מהעבודה, ושאל אותי בשיא הטבעיות "רוצה לטייל קצת לראות אולמות פה באזור"?

שאלתי בחיוך בהתרגשות רבה, "בשביל מה"?

והוא ענה: "לא יודע, סתם"….

הוספתי לשאול: "אתה רוצה שנברר בשבילנו, לחתונה"?

הוא צחק במבוכה, הביט בי בעיניו הזוהרות שבאותו הרגע קיבלו גוון של דבש… ואמר "כן"

אחרי שהתחתנו נהג לומר שמבחינתו "זה היה ברור"!

התחלנו לחפש אולם שיתאים לצרכינו, ולמרות העובדה ששלומי שלי לא היה רומנטיקן מובהק, הוא רצה שהחתונה תהייה הכי רומנטית שאפשר, אך נאלצנו לדחות את החתונה בשנה כי סבי, אבי אימי נפטר.

התאריך נקבע 01.11.01 אולמי "הרקיע" ואני הייתי ברקיע השביעי….

לדרישת אימי אף עשינו "חינה" עד כמה שאפשרנו לה מסורתית, בתחילה התנגדתי מאוד, אך שלומי זרם עם זה…שלומי שיתף פעולה באופן מפתיע, האושר יצא לו מהעיניים, בחיוך שהיה מוטבע על פניו הוא משך את כל האנשים אל תוכו כמו מגנט.

אנשים אמרו ששימחה כזאת לא ראו מזמן, ואם זה מה שהיה בחינה, מה יהיה בחתונה?.

ואכן, התאריך הגדול הגיע אצלנו במסורת המשפחתי לפי כל כללי הדת נהוג כי אסור לכלה ולחתן להתראות ערב לפני החתונה. ולכל אחד יש את הפרוש שלו.

הסברתי זאת לשלומי, " אני אישן אצל הורי, ואתה אצל הוריך", אך שלומי סרב בכל תוקף, ובא לישון בבית הורי, בבוקר נפרדתי מננו ונסעתי לסלון הכלות "ביוטי סנטר" בנהריה

והוא הלך להתארגן, אך בעיקר לסדר את הרכב לפי מיטב המסורת הרומנטית…

כשהגיע לקחת אותי בשעות הצוהריים, הייתי עדיין בקומה השנייה, הוא עמד עם הגב אלי, ושוחח עם אימי, אימי סובבה אותו לכוון גרם המדרגות, הוא הביט בי בתדהמה כשפיו פתוח למחצה, מסתכל עלי כמה שניות ארוכות ואז אומר: "את יודעת שאת הכלה הכי יפה שראיתי בחיי"! ואני הרגשתי שלבי יוצא מתוך המחוך ורץ אליו….

וכמו כל יום חתונה שגרתי מסלון הכלות, הולכים להצטלם, אין כמו שלומי להפר שיגרה, בכל תמונה כל כך צחקנו, שבסוף של דבר היא לא יצאה כל כך שגרתית, ובכל פעם נאלצנו להפסיק את הצחוקים באמצע כדי להיות מוכנים לצילום… ואהבנו כל תמונה, כי היא מספרת מה היה לפני ומה בא אחרי, וזה הכי חשוב בתמונות, עבורנו…

שלומי אהב כל כך מכוניות, אופנועים, כל דבר שאתו אפשר היה להמריא ולעוף… שכשקיבלתי ליום החתונה רכב חדש מהעבודה הוא סרב שיהיה לנו נהג, ורצה לנהוג בו בעצמו, ורק לפני האולם ביקש מבן דודו תומר להחליף אותו.

לשלומי, היה רעיון שלא כל כך נהוג בחתונות, שאנו נעמוד יחד עם ההורים שלנו ונקבל את האורחים, הוא טען שבמהלך החתונה לא יהיה לנו זמן להתייחס לכל האורחים שטרחו ובאו ליום הגדול שלנו, והוא רוצה להקדיש להם ולו רגע אחד יקר של התייחסות אישית ולהודות להם על כך שהם מכבדים אותנו.

בכל הערב הרגשתי כמו נסיכה ושלומי היה הנסיך שלי, בזכותו היינו מעורבים בכל רגע ורגע, ראינו כל אורח ואורח, חשנו את פעימות ליבנו בעוצמות אדירות. יחד עם פעימות התזמורת כמובן והיום אני מברכת על כך.

בסוף הערב נסענו לבית מלון במרכז הכרמל, רצינו לצאת מהשגרה, כשממול נפרס לפנינו הנוף המדהים של מפרץ חיפה.

שישי שבת נסענו לבית מלון בזיכרון יעקב. זה היה בערך ירח הדבש שלנו, משקוליים כספיים נאלצנו להסתפק בכך. אך בשבילנו כל היחד שלנו היה ירח דבש אחד ארוך…

מפגשנו הראשון. 1998
שלומי ואני הכרנו בעבודה, אני הייתי מנהלת חשבונות, והוא היה טכנאי מכונות צילום
יום אחד הוא נכנס למשרד שבו עבדתי, ועינינו הצטלבו
קלטתי את עיניו המחייכות, מביטות בי, והרגשתי
פרפורים בבטן, אך הוא המשיך בעבודה כאילו כלום.
כמובן אמרנו, שלום, שלום ובוקר טוב,… אך מה יהיה מכך הלאה לא העזתי לחשוב.
כעבור זמן מה ערכו מסיבת חנוכה מטעם המשרד, לא הייתה לי אפשרות להגיע, אז מיד שלומי הציע במן טבעיות כזאת, שהוא יאסוף אותי.
בקושי יכולתי לנשום מרוב התרגשות, אך כמובן ששמתי ארשת פנים מאופקת.
בערב מדדתי את כל ארון הבגדים, כמו שרואים בסרטים, מורידה מחליפה, בודקת במראה….
והנה הוא בא, היה אתו חבר שהרכב היה שייך לו.

הנסיעה לכרמל הייתה קצרה, וכל הדרך שלומי ואני דיברנו, הוא הקסים אותי למן הרגע הראשון…
נכנסנו למסיבה, והיה כל כך כף רקדנו, שרנו, צחקנו בלי סוף, שתינו ואני הייתי בעננים, לא רציתי שערב זה יסתיים, אך מה לעשות שהשעון מתקתק…
חזרנו, שלומי ירד מהאוטו וליווה אותי לפתח ביתי.
ואז שאל: "אני יכול למסור את מספר הטלפון שלך לחבר שלי?"
ואז בלבי כל כך התאכזבתי, רציתי שזה יהיה הוא שיבקש. ומיהרתי לומר "לא" בנחרצות אם מבט שואל בעיניים.
ואז שלח אלי מן מבט מאושר וראיתי בעיניו הבורקות חיוך מסתמן…. ו שאל "האם אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך?"
לרגע כמעט קפצתי עליו באושר… אך איזה מזל שאני מאופקת, רק אמרתי בחיוך, "כן".
נכנסתי לבית הורי, ולבי שר באושר… רציתי לקפוץ משמחה.
לא זוכרת איך נרדמתי אותו לילה אך התעוררתי מוקדם, וכבר ישבתי ליד הטלפון, נו… והוא כמובן, כיאה לכל גבר. לא התקשר בבוקר, וגם לא בצוהריים, הוא נתן לי לחכות את כל שעות היום עד הערב… כשאני מנסה להרגיע את עצמי, באיפוק מאולץ….
והנה סוף, סוף לקראת הערב, הוא התקשר, מזל שאין מצלמת וידאו בטלפון, כי אז יכול היה לראות את השמחה וההתרגשות שאחזו בי כששמעתי את קולו, ומיד הציע שניפגש, ואז בא לאסוף אותי, ומשם נסענו לחברים.
כל כך נהנתי במחיצתו, שהזמן שחלף במהירות, כל מפגש אתו נראה שערך רק שניות מעטות. כן גם הוא הרגיש כמוני, (זאת הרגשתי בכל נימי נשמתי).
היה לנו כל כך כייף יחד, דיברנו על כל דבר בעולם, אך הזמן לא הספיק לנו אף פעם, אחרי שהחזיר אותי הביתה ישבנו שעות על גבי שעות והמשכנו לדבר, היה לו ידע רב בכל דבר, ופשוט גמעתי את הזמן אתו באהבה שהלכה והתעצמה….
מאחר ועבדנו באותו מקום עבודה, שבה המנטליות היא שאסור לשני עובדים להיות חברים או מקורבים, נאלצנו להסתיר זאת… נסינו מאוד, אך הדבר לא הצליח לנו.
הסוד שלנו התגלה אט, אט, וכמובן שפיטרו אותנו בזה אחר זה.

כמו כל זוג, היו לנו עליות ירידות וצפיות האחד מהשני.
ומה לעשות בין היתר גם פרידה של חודש ימים, אז הרגשתי מחוסרת קרקע ומחוסרת נשימה, ולמרות זאת ידעתי שזה לטובת שנינו, שלומי לא ויתר בנקל הוא דיבר עם כל מי שהכיר אותנו כדי שישכנעו אותי לחזור אליו, ובסופו של דבר הרי הוא היה "אהבת חיי", וחזרנו להיות יחד, ומכאן יחסינו קיבלו ממד אחר, של שותפות מלאה, חברות והבנה.
שלומי היה המורה שלי בתחומים רבים בחיים:
את נסיעתי הראשונה לחו"ל עשיתי אתו, נסענו לתורכיה. כשהגענו לשדה התעופה הרגשתי כמו ילדה קטנה מתרגשת מכל דבר, מתלהבת מהדיוטי פריי, מתה מפחד מהטיסה, שלומי נהנה לראות אותי מקפצת ממקום למקום והלהיב אותי יותר הראה לי הסביר לי בפרטי פרטים כל דבר ודבר. ואז כשהגענו למטוס, ממש לפני העלייה ראיתי כמה מאנשי השדה לבושי הסרבלים מתקנים משהו במטוס, מאוד נבהלתי, כי הרי זו טיסתי הראשונה בכלל עלי אדמות, ושאלתי את שלומי: "מה הם עושים מתחת למטוס"?
והוא כמובן בהומור הידוע שלו בארשת פנים רצינית ביותר, אמר "הייתה תקלה, הם מתקנים את המטוס, נקווה שלא יקרה כלום בדרך."
ואז כשהתיישבנו באותו הומור מהר להרגיע אותי, ואמר זאת שיגרה לפני כל טיסה.
בטיול בחרנו לנוח, לכייף ולטייל, אך יותר מכל נהנו מהיחד שלנו, שאף פעם לא הספיק לנו.שלומי תמיד העשיר אותי בעוד דבר, כך שבשבילי הטיול נחרת כחוויה אדירה, אשר פתחה פתח לבאות…
יום אחד חברתי לעבודה מצאה כלב מסוג "סמוייד" לבן שהיה מלוכלך מוזנח מותש, ונטוש, שלומי ואני החלטנו לאמץ אותו וקראנו לו ג'וקר.
שלומי לקח עליו את הטיפול כמובן מאליו. לקח אותו לוטרינר, דאג למקלחות, טיולים…. וכל הדרוש.
בתחילה השארנו אותו אצל הורי, בחדרי.
ולאחר זמן מה שכרנו דירה קטנה וחמודה בקרית ים.
ומיד שלומי לקח עליו את הפיקוד, בכל מה שקורה בבניין מאחר ורב הדיירים היו אנשים מבוגרים.
שלומי דאג לכל, כיסח את הדשא הקטן, סידר גדר חיה, דואג לניקיון ולכל דבר שהיה צריך. והכל בהתנדבות כמובן.
השכנים אהבו אותו כל כך, והתייחסו אליו כאל בן לכל דבר.