בית ומשפחה

בשנת 2002 עברנו לביתנו בנהריה, עם גינה קטנה שהפכה עד מהרה לריפוי בעיסוק של שלומי, שכל דבר אשר נפל בידיו הוא כמובן טיפח וסידר, וגם כאן הוא לקח על עצמו את ועד הבית טיפל בבניין שלנו ובנוסף עזר לבניין הצמוד. כל השכנים הכירו אותו, והתייעצו איתו בכל דבר וגם כאן הוא נכנס ללבם של כולם, וכולם אהבו אותו מאוד.

 

לאחר ארבעה חודשי ירח הדבש שלנו, חליתי (כך חשבתי בוירוס), עשיתי בדיקות דם מאחר והייתי מאוד חלשה וכשהתקשרתי לקבל את תוצאות הבדיקות, אמרה לי הלבורנטית : "מזל טוב, את בהריון" הייתי בהלם מוחלט, והתקשתי לעקל, ושוב שאלתי אותה האם את בטוחה?, נתתי שוב את מספר הבדיקה כדי שתאמת את התושבות. והיא בשלה , כן את בהריון. עזבתי את העבודה ומיהרתי לביתנו, שלומי שעבד לילה וישן באותה עת, היה מבולבל ולא האמין, "אמר: מה, על מה את מדברת?, ואו מה את אומרת", וכמובן ששמח מאוד על כך.

 

בשנת 2003 נולדה בתנו הבכורה לוטם!

לוטם שלנו היא הקסם המופלא, שקרה לנו, (כן אני בטוחה שלכל משפחה שנולד הילד הראשון זאת התחושה) אך בשבילנו בתחושה שלנו אנחנו זכינו במתנה עילאית…. משהו ענקי ועצום, לשלומי היא הייתה התגלמות האור הוא גונן עליה מכל דבר ושמר עליה מכל משמר. מערכת היחסים שלהם נבנתה כך שהיא הייתה הנסיכה שלו, והיא פתחה את תאבונו לעוד ילד… למרות שלא עבדתי, וככל משפחה צעירה שזקוקה לשתי משכורות כדי לשרוד את המציאות בישראל, כעבור שנה וחצי שלומי החליט שהוא רוצה עוד ילד, זה היה לו מאוד ברור שכך צריך להיות. בהתחלה מאוד התנגדתי,

אך בסופו של דבר לאחר שכנועים רבים הסכמתי, ונכנסתי להריון מהר מציפיותיי לשמחתו הרבה של שלומי, בתחילת ההריון חשבתי שזהו בן, כי הרגשתי אחרת ואיך שהוא כל הסימנים כוונו אחרת, ואודות לעידן העכשווי ולאולטרסאונד, התברר שיש לנו בת נוספת, שלומי שמח כל כך בשבילו זה היה ברור מאליו שכך צריך להיות. כל ההריון הלחיצו אותנו הרופאים וגררו אותנו לבדיקות, בשל העובדה שהתינוקת קטנה מדי.

 

לידר נולדה ב2005 ואכן היא ילדה קטנה , אך מיוחדת במינה, מן "טום בויי" שלומי קרא לה נינג'ה… (ותמיד אמר כי היא מזכירה לו את עצמו…)

הוא ראה את עצמו דרכה. לידר מלאה את הבית בשמחה בשובבות שלה, היא גרמה לשלומי לשמחה ולחיוכים…לצערנו באותה שנה חלה אביו של שלומי, יחיאל בסרטן ושלומי נקרע לגזרים, הוא לא נח ולא נרגע, בכל דרך הוא ניסה לעזור לאביו, ולכל בני המשפחה כמובן. אך הטיפולים לא הואילו… אחותו של שלומי אדוה היא רופאה בבית חולים בירושלים, מאחר והרופאים בבית החולים בחיפה, אמרו שאין מה לעשות העבירו את אביו לבית חולים בירושלים, שלומי נסע לשם בכל הזדמנות שרק התאפשרה לו, כל שישי שבת. הוא תימרן בין העבודה התובענית לבין חיי המשפחה, ולבין אביו בבית החולים. ולמרות שיום אחד הוא עבר תאונת דרכים קשה, וניצל בנס, לא חדל לרגע, שום דבר לא עצר אותו..

 

בתקופה זו הוא היה כל כך עייף, וקרוע לכל הכיוונים, הוא ניסה כל כך לרצות את אביו, לגרום לו אושר, להעלות על פניו ולו רק חיוך קטן אחד, בתופת הכאבים אשר עבר, הוא פינק אותו…. וניסה להגשים כל משאל לב שלו. אך לצערנו, אביו נפטר.

ומאותו היום הרגשתי איך כבתה הלהבה שהציתה את עינו וכיבתה איתה את השמחה הפנימית שהייתה בתוכו,… הוא כבר היה יותר עצור, והחיוך התמידי היה כבוי, הוא היה כל כך עצוב, שבחר לסמל את האבל שלו בלגדל שער, וזקן.

לא שינה מה חושבים האנשים על כך, זה היה משהו שבא לו מבפנים והיה חשוב לו ביותר. ואי אפשר היה להזיז אותו מכך…

 

שלומי הקדיש את שנת האבל על אביו, לדברים הכרחיים, כמו טיפול בבית, עזרה לאמו, וכל מיני סידורים הכרחיים, ובעיקר צבר שעות שינה. הטיולים המועטים שיצאנו גרמו לו אושר, וגעגועים.

שלומי שהיה ילד טבע, אהב את הבלויים באוויר הצח, וככל שנתן לו כוחו הוא יזם טיולים אלו… תמיד חשב, שיבוא יום ונעשה דברים מיוחדים יותר נרבה לטייל, נראה לבנות את יופייה של הארץ…

 

ובעיקר חיכה שתסתיים שנת האבל כדי שניסע לנופש…