חוסר הוודאות
היום רביעי, התאריך 12/07/2006 ט"ז בתמוז תשס"ו, נחטפו שני חיילי צה"ל, אלדד רגב, אהוד גולדווסר. לאחר מכן
כוחות צה"ל החלו להתקדם לעבר לבנון, ובינתיים חיל האוויר הפציץ מלמעלה, ואז בלי כל הכנה מוקדמת – החלה מלחמת לבנון השנייה…
יום חמישי החלו ליפול קטיושות על נהרייה, שלומי כהרגלו בכל בוקר, בשעה 5:30 נסע לעבודה ואני נשארתי עם הבנות בבית, בתם של חברינו , אור נשארה לישון אצלנו .
שלא כהרגלי, באותו בוקר קמתי מוקדם. יחד עם שלומי, וקפצה עלי רוח הניקיון, ניקיתי ושטפתי את הבית.
ואז לקראת השעה 07:00 בבוקר, לפתע נשמע "בום" עצום, כל כך חזק, שאין צורך לומר שנבהלתי כהוגן, במהירות נכנסתי לממ"ד ששם עדיין ישנו הבנות, יחד איתי הכנסתי את הטלפונים, אוכל, וחטיפים. (באותם רגעים המוח הופך למחשב, מאורגן, שבראש וראשונה, דואג לצרכים העיקריים של הילדים). אחרי הארגון הממוחשב, סגרתי את דלת הממ"ד, והדלקתי טלביזיה. ובו ברגע חייגתי לשלומי. שאלתי אותו מה לעשות? הוא כהרגלו, אדיש…
תירגעי, תישארו בממ"ד ואל תצאו.
אמרתי לו: "אני יוצאת לקריית אתא, להורים שלי".
והוא אמר לי "חכי אל תצאי עדיין, שלא יתפוס אותך בדרך." ובעוד אנו מדברים, באותו רגע נשמע " בום" שהיה חזק מאוד, יותר מהקודם, והבית החל לרעוד, ואז בנסותי להתאפס על עצמי לא לבכות ולהירגע… כי הייתי לגמרי בלחץ. התקשרתי להורי והודעתי לאמי שאני באה אליהם.
וביד אחד התחלתי לארוז, כל שעלה בידי, וביד השנייה התקשרתי לשלומי שוב, והודעתי לו שאני לא נשארת בבית, אני נוסעת להורי.
סיימתי לארגן את התיקים, מלחץ שמתי כל מה שראיתי מול עיני… ארגנתי את הבנות. ובו בזמן דיברתי עם אלי אבא של אור והוא אמר לי שנפל שהטיל נפל ברחוב שלי, ברחוב שבו נהרגה האזרחית הראשונה של המלחמה הנוראה הזאת.
והוא בדרך אלי קבענו שנצא יחד, כדי להימנע מסיכון מיותר תאמנו את היציאה שלנו מהבית.
הכנסתי את הבנות, הכלב קוקר ספנייל ששמו אלפרד לרכב, ויצאנו לכיוון הקריות בחשש רב. בדרך ראינו עשן אש ומשטרה אם עד אז זה עדיין לא היה מובן, אז זה חדר להכרה במלוא העוצמה זהו מצב מלחמה .
הגעתי לבית הורי, ושלומי הגיע אחה"צ מהעבודה. החלטתנו שלעת עתה נשאר אצל הורי עד שהמצב יתבאר. לכן נאלצנו לשוב לנהרייה כדי לארגן ציוד. גייסנו את מעיין אחות של שלומי וחברה יונתן ונסענו לנהרייה.
כשהגנו עבר רכב עם כריזה "יש לכם שעה לצאת מהמקלטים בכדי לקנות אוכל ולחזור למקלטים".
בעודנו מתארגנים, נפלו כמה טילים… וכולנו היינו מודאגים.
סגרנו את הבית, וחוץ מהמטלטלים שלנו לקחנו את "הוספה עם הסירה" של שלומי וחזרנו לקריות.
בערב הודיעה לנו אמו של שלומי שאנו נוסעים איתה לירושלים לבית אירוח כדי שנרגע מכל מה שעבר עלינו.
יום שישי לאחר ששלומי חזר מהעבודה, נסענו אמו של שלומי נאווה, הבנות שלומי ואני לסוף שבוע בירושלים. (כמה יקר יהיה סוף השבוע הזה בדיעבד.)
זה היה סוף שבוע רגוע במלוא מובן המילה, למרות ששלומי היה מאוד עייף, לא ויתרנו יצאנו לטייל, נפגשנו עם אדווה אחותו של שלומי ובעלה טל .
נהנו כל כך, כלל לא רצינו לחזור…
בצאת השבת, הציעה נאווה אמו של שלומי להישאר עוד יום.
אך שלומי מהר לומר לה בצער "אימא יעשו לי בעיות בעבודה אם לא אבוא לעבודה"…
התארגנו, ונסענו לקריות.
בדרך מאחר והיה כבר מאוד מאוחר, הצעתי לשלומי שנישן אצל הורי, ומחר אחרי העבודה נחזור הביתה לנהרייה (מכיוון שנמאס לנו להיות עם תיקים ושקיות).
הרדיו הודיע הודעות שונות, לכל מי שגר בצפון, ואז שמענו "פיקוד העורף מודיע לכל מי שגר בנהרייה כי הוא לא צריך להגיע לעבודתו" שלומי ניסה להשיג את מנהלו הישיר נתן, אך לא הייתה תשובה, התקשרנו לכמה חברים שעובדים עם שלומי אשר גם הם גרים בנהרייה, והם אמרו שגם הם לא יודעים מה לעשות.
הורדנו את חמותי נאווה בביתה, והמשכנו בדרכנו, לבית הוריי שלומי ניסה שוב להתקשר אל מנהלו הישיר נתן, עדיין לא הייתה תשובה. ככה ניסה שלומי עוד מספר פעמים להתקשר אל מנהלו, ואז סוף, סוף תפס אותו.
שלומי שאל אותו האם הוא צריך להגיע מחר.
אז בתשובה שאל אותו מנהלו: "איפה אתה עכשיו"?
ושלומי האיש שלא ידע לשקר או סתם לעגל פינות, ואני לוחשת לו "תגיד שאנחנו בנהרייה" אבל שלומי לא הסכים.
ונתן אמר לו: " שלומי אל תשקר לי.
אם אתה בנהרייה אל תגיע לעבודה, אבל אם אתה בקריות אז תבוא….
שלומי ניתק ואמר לי: "אני חייב ללכת לעבודה, אבל אל תדאגי אני אגיע מהעבודה תהיי מוכנה וניסע הביתה".
ואני הכנתי לו רשימת קניות למלחמה. כך חשבתי נצטרך להיות בבית זמן רב ואולי לא נוכל לצאת לקנות…
ישבנו בסלון ראינו סרט, שתינו קפה, והלכנו לישון.
שלומי קם כהרגלו לקח את ארוחת הבוקר שהכנתי לו מבעוד מועד, העיר אותי כדי שאנעל אחריו את הדלת, ונפרד ממני שלא כהרגלו, בחיבוק ונשיקה למרות שאנו לא נפרדים כך, בדרך כלל כי אני ישנה כאשר הוא יוצא לעבודה.
אני נתתי לו נשיקה קטנה, והוא אמר לי: "מה זה, אלינור תבאי נשיקה!"
(עוד לא התעוררתי, לא צחצחתי שיניים…,) והוא תפס אותי בחיבוק גדול ונתן לי נשיקה גדולה על השפתיים, ועמד עוד רגע ואז יצא אל העבודה….
אני חזרתי למיטה, ושלא כהרגלנו, לא דיברנו בטלפון (דבר שעשינו בדרך כלל).
בסביבות השעה 09:00 בבוקר החלו האזעקות לצווח, ואז שמענו "בומים " חזקים מאוד. החלטנו שנכנס למטבח כי זהו החדר הכי פנימי בבית הורי.
אחת השכנות ירדה כשהיא מבוהלת, כשכולה רועדת…
וביקשה שנרד איתה למקלט. לאחר ששמענו את הנפילות הבאות, ירדנו למקלט.
ושם התברר לנו כי הטיל שנפל, נפל במוסך הרכבת.
כמובן שבו ברגע ניסתי להשיג את שלומי, השארתי לו הודעה אחרי הודעה.. ואני לא הייתי היחידה, … הטלפונים מכל הקרובים החלו לזרום ללא הרף…
"שמעת משלומי"? "השגתם אותו"…. "דיברת עם שלומי"?…
אנשים החלו להגיע… עד 13:00 לערך המשכנו להתקשר אל שלומי, מאחר ובמקלט לא הייתה קליטה, ונוסף לכל הצרות הקווים נפלו. יצאתי מחוץ למקלט, כשביד אחת החזקתי את לידר, וביד שנייה את לוטם . הבנות היו מבוהלות, הם כנראה החלו לחוש, פרט למהומה שהייתה בעקבות נפילות הטילים, הם חשו את המתרחש בתוכי, ובתוך כל הסובבים..
ובינתיים כל המשפחה שלי כל מי שאני מכירה מנסה להשיג את בעלי, והוא לא עונה ….
וכפי שהכרתי את שלומי, וזה מה שהחזיק אותי בזמן זה בשפיות, אני פשוט האמנתי שהוא עוזר לאנשים שנפגעו…
בתוך תוכי בכלל לא הרשתי לעצמי לחשוב שהוא נפגע, מבחינתי הוא מוכרח היה להיות בחיים, הוא צריך לחזור הביתה, אנחנו תכננו לעשות דברים רבים כל כך, וכו'…
אך לאט, לאט החלו להתברר התמונות הנוראיות, וככל שהשתיקה הייתה רועמת כך גבר החשש, ואז התחלנו להתקשר
לבתי החולים, ואף הם לא ידעו עדיין בברור, מה המצב.
וכשהגענו לבית חולים רמב"ם אמרו לנו שכל רשימות הפצועים אצלם.
לאחר מכן עלינו הביתה והמשכנו עם הטלפונים, אז התחלתי להרגיש לא טוב, הייתה לי מועקה נוראית בחזה, וכבר לא הרגשתי את התקווה שאפפה אותי קודם, והבנתי שמשהו נורא קרה, כי אחרת אין הסבר לשתיקה הרועמת הזאת.
נפלה עלי מועקה נוראית… וחשש החל לכרסם בליבי, כל כך פחדתי לחשוב, וכל הזמן אמרתי לעצמי, שאולי… ואולי…
בניסיון נואש לדחות את הקץ הנורא מכל…
אימא שלי אמרה לי שאני חייבת לנסוע לבית חולים לדעת מה קורה .
מאחר ולא הכנסתי דבר לפי כל הבוקר, הכינה לי אימי לחמנייה בתקווה שאוכל אותה בדרך, כן גם היא עדיין לא רצתה לקלוט שבעצם הנורא מכל כבר קרה. אבא שלי ואני נסענו לכיוון בית חולים רמב"ם, בדרך אמי התקשרה אלינו ואמרה לאבי: "אני לא שומעת אותך טוב תרים את הפלפון!". אבי שהבין כנראה, הרים את הפלפון. אימי ספרה לו בלחש כי: "הגרוע מכל קרה, מעיין (אחותו של שלומי) התקשרה ואמרה לי".
ברגע זה חוויתי לראשונה בחיי מה אומר הביטוי "פנים נופלות" אבי היה חיוור כסיד, שאלתי אותו.: "מה קרה"? הוא אמר "שום דבר, לא שמעתי אותה טוב"….
הגענו לבית חולים רמב"ם היה שילוט לאן להגיע. אנשי הביטחון לא הסכימו שנכנס עם הרכב. לכן אבי נאלץ להוריד אותי בשער ולהחנות את מכוניתו בחניית בית החולים בחוץ.
עמדתי וחיכיתי לאבי מרוטת עצבים, אך חששתי להיכנס לבד, גופי היה כבד מנשוא, הרגשתי את נשימותיי הכואבות.
לעיני נתגלה מחזה קשה. משפחה שאיבדה את בנה, אחיו התעלף והאימא התייפחה בצרחות שבר, העובדים הסוציאליים מנסים להרגיע אותם, ולצדם, משפחה נוספת עומדת בוכה וצועקת ולא רוצה לעקל.
ואני עומדת באמצע מחכה לאבי במתח נוראי, ומתפללת בתוכי שיגידו לי משהו אחר,שיגידו שהוא פצוע, אבל בבקשה שלא יגידו לי שהוא נהרג….אבי הגיע, האיש שבדרך כלל רגליו קלות כצבי, הלך בכבדות מהוססת, כל צעד שלו הרגיש לי שעה, נכנסנו יחד לכיוון הבניין שעליו הוצב שילוט: נפגעי המלחמה. לקרובי הנפגעים.
הגיעה אלינו עובדת סוציאלית ושאלה אותנו "מה השם"? אמרנו: "שלומי מנסורה" ובו ברגע התייצבו לצדנו עוד שתי עובדות סוציאליות, ורופא. הכניסו אותנו לחדר, מן משרד כזה. הושיבו אותי על כסא, ושאלו: "את רוצה מים?
אמרתי "לא, אני רוצה כבר שתגידו לי מה קרה."
אז הם אמרו: "אנחנו מצטערים" !
באותה שנייה הרגשתי שהידיים שלי פשוט רדומות מהמרפק ועד לכפות הידיים ואני לא מרגישה אותם. פרצתי בבכי, ואמרתי לאבא שלי: "מה אני אעשה עכשיו"?
אבי הסגור, חיבק אותי אליו, הוא חרק את שיניו.
ועזר לי לצאת מהחדר.
הרופא נתן לי כדור הרגעה וכוס מים, הכנסתי לפי באופן אוטומטי.
אמרתי לאבי: "אני רוצה לחזור לבנות."
אבי השאיר אותי עם אחת העובדות הסוציאליות, בזמן שהלך להביא את המכונית.
שאלתי אותה: "יש לי שתי בנות קטנות מה אני אומרת להן"?
היא שאלה לגילן,
אמרתי: "לוטם, בת שלוש וחצי, ולידר בת שנה וחצי".
אז אמרה: "לקטנה אין מה להגיד, ולגדולה את יכולה לומר הכל".
אבי הגיע, נסענו הביתה כבר הייתי בהשפעת הכדור והרגשתי כמו רובוט שתכנתו למשימה מסוימת, נכנסתי לבית הורי .
הבית המה אנשים, לא ראיתי פרצופים רק צליליות של דמויות .
ידעתי שאני צריכה להגיעה ללוטם, וישר ניגשתי אליה, הושבתי אותה על המיטה וסיפרתי: "אבא שלנו גיבור מלחמה, היום נסראללה האיש הרע זרק בומים לעבודה של אבא ברכבת ואבא נהרג. ועכשיו אבא עלה לשמיים" .
והיא הילדה שלי בכתה ושאלה שאלות תמימות "אבא לא יחזור יותר? למה אלוהים לקח לנו אותו?
לא ידעתי לענות לה… רגעים אלו הרגישו כעמוד אש שורף…
מה אומרים לילדה בת שלוש שבבוקר אבא נתן נשיקת פרידה
ועכשיו הוא איננו יותר?
בכינו יחד …
כל אותו היום הכל עבר עלי בהילוך איטי, ניסתי לטפל בבנות, ניסתי לעקל… ניסתי…
בערב הגיעה מעיין אחותו של שלומי, וטל בעלה של אדווה, הם הביאו את הרכב שלנו, ואת כל הדברים שהיה על שלומי, בבוקר נורא זה.
היה לי קשה, בכיתי ובכיתי וכל הזמן חיכתי לדמותו שתיכנס וחבק אותי, ושיגיד אני אשמור עליך… כפי שעשה תמיד.
עשינו סידורים להלוויה, קבענו שהוא יקבר בבית העלמין בחוגלה, לצד אביו… תחת עץ.
מושב חוגלה היה עבור שלומי מקום קסום שם בילה בילדותו את החופשות אצל הסבים שלו, מקום שקט ופסטורלי, עם ציוץ של ציפורים.
ללוויה הגיעו המון אנשים, מכל קצבות הארץ.
אנשים זרים היו שבורים כאילו איבדו את בנם היחיד…
חברים עמדו בעיניים אדומות, ודמעות מטשטשות ואת הראיה מקהות…
ואנחנו המשפחה – נקרענו קריעה… רואים לא רואים, בין דמעה לדמעה עת נפרדו משלומי שלנו.
הספדים נאמרו, על מי האיש, ומה הוא היה. ביגון וכאב…
נותרנו עומדים עד רדת הליל בין שקיעת החמה לשקיעה של הלב.
בשבעה, נאלצנו להתמודד לא רק עם צער הפרידה אלא עם המלחמה אשר המשיכה ללא הפוגה, והאזעקות הצורחות…
אך המנחמים לא הפסיקו לבוא… מדברים, מספרים, מזכירים.
בין אזעקה לנפילת טיל, ישבו אנשים ודיברו על "שלומי האיש
שהיה".
וכפי שקוראת לו אמו נאווה "ילד אימפריה"!
שהלך מאתנו באמצע החיים, בדמי ימיו.
בשבילנו המלחמה לא נגמרה, עכשיו אנו מנסות לבנות שיגרה.
שלושתנו מתמודדות עם האובדן הגדול והנורא כי איבדנו לתמיד את ראש המשפחה.
